Why don't I like Angelina Jolie

תחילה גילוי נאות, מעולם לא חיבבתי את אנג'לינה ג'ולי.
הגברת ג'ולי מקבלת מחמאות רבות על שמלת אנגורה לבנה אותה לבשה לאחרונה על השטיח האדום. או אז נזכרתי שכבר אינני חייבת לשבת בצד ולשתוק. יש לי איפה להוציא את הקיטור, גם אני יכולה לבקר (מואה-אה-אה, נשמע צחוק מרושע בסביבות המקלדת שלי). אני מוכנה לתת לה קרדיט על שלבשה שמלה מאנגורה, מה שנראה לי מתאים במיוחד לעונה זו של השנה ודי נעים אם כי מגרד. אבל אני לא מוכנה לשבת בצד בעוד האישה מסוגלת רק לטריק אחד – שסע עמוק ברגל. אני כבר רואה אותה צועדת למשרדיה של דונטלה ורסצ'ה ואומרת בפנים קפואים מבוטוקס ושפתיים שלא מאפשרות להגות כמו שצריך "אני צריכה שמלה עם כיווצים בבטן, מאז שילדתי את התאומים, אני לא כתמול שלשום. צריך גם להראות משהו לפאפארצי, אז אפשר לחשוף את רגל ימין, היא עודנה גרומה מספיק" פיכס. "ומה תעשי בשיער, הגברת ג'ולי"? שואל אחד העוזרים האישיים. "בא לי משהו שונה... אולי תסרוקת נפוחה?". פיכס. הגברת ג'ולי האומללה לא אשמה, כאמהות רבות נקלעה לסחרור אופנתי. מצאה האומללה גזרה אחת שמחמיאה לה לדעתה, ובמקום לנסות להפעיל את מוחה הרפה ולאתגר, חוזרת חזור ושוב על אותו הטריק.
כבר ציינתי שמעולם לא חיבבתי אותה?

First a confession, I never liked Angelina Jolie.
Miss Jolie receives lots of compliments on a white angora dress she wore lately on the red carpet. Then I remembered that I no longer need to sit quietly and be silent, I have a place to vent. I too can criticize (Moa- Ha-Ha, an evil laugh sounded near my keyboard). I'm willing to give her credit for wearing an angora dress, which seems very season appropriate and kind of cozy, though itchy. However I will not sit still while this woman is clearly just a one hit wonder – a deep slit. I can just imagine her walk into Donatella Versace's offices and say in a botoks frozen face and lips that prevents from pronouncing properly "I need something structured in the stomach, I'm not myself since I had the twins. We also need to give the paparachi something. So show my right leg. It's still boney enough". Yuck. "And what about the hair, Miss Jolie"? Asks one of the personal assistances. "Lets do something different, hair pulled back and puffy". Yuck. Poor Miss Jolie is not to blame, as many mothers she lost herself fashionably. The miserable found a silhouette that she thinks is flattering, and instead of trying to challenge her feeble mind, keeps returning to the same trick.
Did I mention I never liked her?

תצוגת הרגל האחרונה, 2010, בפרימיירת סרטה "התייר" בניו יורק. השמלה של ורסאצ'ה אטלייה. התמונה מכאן 2010, בכורת הסרט "Salt" בטוקיו. התמונה מכאן.
2010, בכורת הסרט "Salt" בלונדון. התמונה מכאן.
2009, טקס חלוקת פרסי האקדמיה. התמונה מכאן 2009, טקס פרסי גלובוס הזהב התמונה מכאן. 2009, בכורת הסרט "ממזרים חסרי בושה", קאן. התמונה מכאן.

The geek and the Chic

מזג האוויר הסוער וההתקררות שבאה איתו כלאו אותי בבית במשך שלושת הימים האחרונים, מה שגרם לי לרצות להביע מחווה לאנשים אחרים שכנראה היו כלואים בבית במשך הרבה הרבה זמן, החנונים מה"יפה והחנון". כמתבקש אני מזדהה יותר עם החנונים מאשר עם היפות, אם זה בגלל שאני מכירה יותר משלוש מילים לועזיות, או בגלל שהחנונים מזכירים לי שורה מעורפלת ועגמומית של בליינד דייטים אליהם יצאתי. כך או כך, את הסטייל של החנונים בסדרה, אפשר לשייך להפקה שמנסה לגרום להם להיראות עוד יותר מאותגרים מבחינה חברתית ממה שהם באמת, ולא שהם צריכים עזרה. הבגדים שלהם שופעים בפפיונים, סוודרים מעוינים, ברמודות וגופיות סבא, ובקיצור כל מה שאני אוהבת באופנה!!! אני מניחה שאחותי צדקה כששטחה בפני שאינני אלא חנון בארון. דו משמעית.

The stormy weather and the cold that followed it locked me in for the past three days, which made me want to pay an attribute for other people that were obviously locked in for a long long time, the geek from "beauty and the geek". As expected, I identify more with the nerds than with the beauty, whether it's because I know more than three big words, or it's because the geek reminds me a vague and sad line of blind-dates I had. Either way, the style in the show we can attribute to the production that tries to make them look even more socially challenged than they are, not that they need any help. Their clothes are filled with bow-ties, checkered sweaters, bermuda's and sleeveless tops, in short, all my favorites!!! I guess my sister was right saying I'm nothing but a geek in the closet. Literally.

גופיית סבא: Topshop
קרדיגן: Pull and bear
חצאית: H&M
שרשרת: Accessorize
חגורה: קרלה ג'ונס

Shirt: Topshop
Cardigan: Pull and bear
Skirt: H&M
Necklace: Accessorize

Belt: Karla Jones

Thank you sis for the pictures and the set, תודה לך אחותי על סט הצילומים והתמונות

חשיפה לצפון - Northern Exposure

בשבוע שעבר ארזתי עימי יום חופש ונסעתי לצפת. שעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון, רק כדי לשבת עם חברתי הטובה א.ב.ג במשך שעתיים ולפטפט. זה היה עוד לפני הגשם שהיכה בנו היום והאוויר במרכז היה יבש וחם. בצפת יש רוחות קרירות ושמש נעימה, אז ניצלתי את ההזדמנות והתחפשתי לדוסית, נטמעת היטב בנוף הצפתי. א.ב.ג העירה לי שמלבד עצמות הבריח הגלויות שלי, התלבושת ללא רבב (היא העלימה עין מקוצרה של החצאית, כי יודעת שבגבהים שלי בלתי אפשרי למצוא חצאית שעוברת את הברך).

Last week I packed up a vacation day and drove off to Zefat. Two and a half hours drive to each direction, only to sit around with my best friend O.B.G (in Hebrew it sounds better) and chat. That was even before the rain that hit us today and the air in the center was hot and dry. Zefat has cool winds and warm sun, so I took the opportunity to play dress up, and become an orthodox, blending in the local view. O.B.G commented that apart of my revealed collarbones the outfit is impeccable (she looked away from the height of the skirt because she well knows that it's impossible to a girl my height to find a skirt that covers the knees).

התמונות באדיבות א.ב.ג                                            The pictures are in the courtesy of O.B.G

שמלה וסוודר: Mango

גרביונים: Forever 21 (והכי גרועים שרכשתי מעודי!)

נעלים: Aldo (ישנות עד מאוד)

כובע: כובען, אלנבי.

Dress and sweater: Mango

Stockings: Forever 21 (and not worth a penny).

Shoes: Aldo (and as old as the sea).

Beret: Hatter, Allenby.

The roaring 20's

זהו זה, היום אני בת 29. נכנסת רשמית באומץ אל תוך שנתי ה- 30.


אבדו: 10 שנים מהחיים שלי, המוצא הישר מתבקש להחזירם לבעליהם ולהסביר איך הם נעלמו פתאום?

ההסבר הוא די פשוט אם חושבים על זה... 6 שנים מהחיים שלי בזבזתי על "אבודים", זה לא הוביל לשום מקום. שנתיים נעלמו כלא היו בצבא, אני לא זוכרת כלום מאז ואם מישהו יספר לי שהייתי עריקה, אני אבחר להאמין. ולפני גיל שנתיים אני בכלל לא זוכרת. אז אולי לפי ספירת הנוצרים אני בת 29, אבל טכנית אני פשוט בת 19, שזה הרבה פחות מאיים ואומר ששנות העשרים הסוערות עוד לפני. נכון, את השנים של הצבא והילדות המוקדמת אפשר למחוק להרבה אנשים, וזה מוחק לי את היתרון היחסי, אבל היי, אני כמעט בת 30, אני נאחזת בכל דבר.

That’s it, I'm 29 today, entering bravely into my 30'th year.

Lost: 10 years of my life. If you find them, please return to their owner with the explanation of how did they suddenly disappear?

The explanation could be quite simple if you think about it… 6 years of my life I wasted on "Lost". That certainly didn't lead anywhere. Two years went bye in the army, I have no memory of them and if someone is to tell me I defected, I will believe. And I don't remember anything before I was 2 years old. So I might be 29 by anno domini (A.D), but technically I'm just 19, and that is much less frightening, and means the roaring 20's are yet to come. True, the army and early childhood years a lot of people can erase and that abolish my comparative advantage but hi, I'm almost 30, I'll hang on to anything.

חולצה וחצאית: H&M

ג'קט: Zara (מיום הולדת 25)

גרביונים: Topshop

נעלים: חנות נעלים בשנקין לפני שנה (לא זוכרת את שמה, בלוגרית רעה).

קשת: תחנת קיוטו, יפן

Shirt and skirt: H&M

Jacket: Zara (my 25'th birthday)

Stockings: Topshop

Shoes: have the ability only to remember chains… bad blogger…

Hair bow: Kyoto station, Japan



כופל לגראנז' Lagrunge Multiplier

היום גיליתי שיש פונקציה בבלוגר שמציגה ניתוחים סטטיסטים של הבלוג! לא יאומן, אני מרגישה כמו בפעם ההיא שהצלחתי לנטרל וירוס של המחשב לבד, בטח ככה ארגיש כשאלמד להפעיל מכונת כביסה, כולי התפעלות ותדהמה מעצמי!
מצאתי שכנראה לא רק המשפחה הקרובה שלי וקומץ חברים עליהם אני נאלצת לאיים קוראים את הבלוג! מסתבר שיש לי קוראים מרחבי העולם! טוב, יש כאן הטייה מסויימת, כי בטח הכניסות מיפן היו פשוט הכניסות שלי, ובטח הכניסות מדרום אמריקה הן של חברה נוספת עליה אני מאיימת, ובכל זאת, אני לא מכירה אף אחד מרוסיה! או מקנדה! אז כל הכבוד, תמשיכו כך, אתם מחדירים בי מוטיבציה להמשיך ולבבלג.

הפוסט הנוכחי עוסק בטרנד האהוב עלי, משבצות. מקורו של הטרנד בסיאטל 1992. דמיינו לעצמכם לילות חסרי שינה במרתפים בסיאטל, מקשיבים ללהקות הבי מטאל אנונימיות. אה, הגראנז'... אותה תקופה בה יכולת ללכת לבית הספר בתחתונים אמריקאים, חולצה גזורה ודר' מרטינס, אותה תקופה בה קלייר דיינס היתה אלילה, אותה תקופה בה מתבגרים שטופי הורמונים לא הוציאו את זעמם על הפייסבוק, אלא הקשיבו לנירוונה בחושך. אלה היו הימים.

Today I first found out that there is a function in Blogger that presents statistical analysis of my Blog! Unbelievable, I feel like that time when I managed to neutralize a computer virus, I bet that's how I'll feel when I finally learn to operate a washing machine! I'm all astonished!

It turns out that not only my close family and a bunch of friends read the blog! There are readers all over the world! Well, perhaps it is slightly misleading, 'cause I bet the entries from Japan was from when I visited there, and I have a friend on a trip to South America, but I don’t know anyone from Russia! Or Canada! So guys, way to go, keep it up, you are motivating me to keep blogging.

 

This post deals with my favorite trend, plaids. The trend originates in Seattle, 1992. Imagine yourself sleepless nights in dark basements in Seattle, listening to anonymous heavy metal bands. Oh Grunge… those days when you could walk to school in your brother's shorts, a cut T shirt and a pair of Dr. Martens, those days when Clair Danes was a goddess, those days when hormonal teens didn't take their rage out on Facebook, instead they listened to Nirvana in the dark. Those were the days.

שמלה (או טוניקה): Uniqlo

נעלים וגרבים: יפן

שרשרת: הארון של אמא – תקופת הגראנז'.

Dress (or tunic): Uniqlo

Shoes and socks: Japan

Necklace: Mom's closet – the era of the Grunge.

עוגת חתונה - ספיישל יפן

בלב טוקיו שוכן פארק קסום בשם פארק יויוגי, והשמועות גורסות שבנות טוקיו האופנתיות נוהגות בימי ראשון לחצות את רובע האראג'וקו ולנפוש בפארק. כך יצא שביום האחרון לטיול, הלכתי בליווי חברתי ה/2 (החברה ה/1 כבר טסה בחזרה) חמושות במצלמה לצוד כמה מקומיות. את המקומיות לא ממש מצאנו, אבל נשבינו בקסמו של הפארק, המלא בעצים עבי גזע וצפופי עלים דרכן חודרות רק מעט קרני שמש ויוצרות מראה מרהיב.
בשיטוטינו בפארק לא יכולנו שלא לשים לב לשיירה של בחורות בלבוש ערב צועדות להן על החצץ ובחול ותהיתי ביני לבין ה/2 אם ההגדרה של היפנים לכיף בסופ"ש זה לנקוע את הרגל, לא כל כך מופרך, כי היפנים וההגדרות שלהם להנאה די מוזרים.



ה/2 דרשה לעקוב אחריהן ומזל שכך כי מצאנו אוצר. מסתבר שהיפנים האמידים נוהגים לערוך טקסי חתונה במקדש שממוקם בתוך הפארק. הצלחנו לחזות בשיירה של חתונות שנערכו בזו אחר זו. בכולן הזוג לבש בגדים מסורתיים, כמו גם חלק מהמוזמנים. מי שלא טרח להיכנס לקימונו השקיע בטוקסידו (לגברים) ושמלות משי (לנשים). רוב הנשים היו אופנתיות להפליא. כל התסרוקות היו ללא רבב, והפרווה היוותה מוטיב חוזר באותו אחר צהרים. מאחר והקימונו הוא עסק מסובך, אחרי שהכלה והחתן הצטלמו ברחבי המקדש בשלל תנוחות נוקשות ורשמיות כפי שדרשו מהם הצלמים (לא כמו בחתונות בארץ, שעונים על חציר, משתעשעים על פסי רכבת...), הכלות סרו הצידה לתחזוקת הקימונו והאיפור.

מוזר היה שלא הפריעו לזוג ומשפחותיהם עשרות התיירים לבושי הג'ינס ונעולי האולסטאר שהסתובבו סביבם וחשו עצמם אנטרופולוגים במסע צייד... ה/2 הפצירה בי לא לצלם, ואני שמחה שלא שמעתי בקולה.

הדברים שנותנים לך השראה

מה מתחרז עם גיישה? השאלה הזו העיקה עלי בשבוע האחרון כשניסיתי למצוא משהו שנון לכתוב על יפן, ובכל זאת לא מצאתי חרוזים מתאימים (רעיונות יתקבלו בברכה במערכת).



חמקמקה היא ההשראה, ויצא כי היא הגיעה ממקום אחר לגמרי.


לאחרונה הצצתי באלבום מטיול כיתתי של האחיין בן העשרה שלי (אשר שמו שמור במערכת) בפייסבוק.


יש דברים שהשתיקה יפה להם, ובימינו, כשהמצלמה כל כך נגישה, וכשבהינף כפתור ניתן לחלוק מהרגעים הפרטיים עם כל העולם, השתיקה איננה, והכיעור גלוי.


אני רוצה לחשוב שאני הייתי אחרת, טיינג'רית עמוקה, מעמיקה, שמבינה את משמעות החיים ומדברת על סארטר בארוחת הערב. כנראה מאוד שלא הייתי כזו ושאם היו מפקידים בידי אי אז בשנת 1997 מצלמה דיגיטלית, תוך 3 שעות מהטיול השנתי הייתי גם אני חולקת תמונות של פצעי הבגרות שלי והענבל שלי ושל חברי הלא מסורקים ובעלי שיער הפנים הלא מפותח עם שלל זרים שאין לי שום עניין בקיומם.


המזל שלי הוא שפעם, בתקופת הדינואורים של נעורי, פילם היה פילם, מצרך יקר, ולקח הרבה זמן לפתח תמונות. רק לעשירים היה סורק (בעבודה של ההורים), ומי בכלל שמע על מארק צוקרברג? כך בני דורי (וזה גרוע יותר אצל הדורות שקדמו להם) יכולים לשגות באשליות שהיו טובים יותר, שפעם היו ערכים, שהנוער היה אקטיביסט ולא כילה את ימיו בשטויות, ושקרטיב עלה שקל. לך תמצא את הפילם שיוכיח אחרת.


אני ידועת שבעצם העובדה שאני כותבת את הבלוג וחולקת כל ניצן של הגיג שעולה במוחי, אני מעצימה את מה שאני מטיפה נגדו... אם מותר לי להעיד לטובת עצמי, לפחות כמות העריכה שאני משקיעה בבלוג עצומה, התמונות נבחרות בקפידה והמילים עוד יותר.


ובאותו הקשר (עד כמה רופף שלא יהיה), בפוסט הנוכחי לא תראו תמונות שלי, אלא תמונות מהימים הראשונים שלי בקיוטו.


באותם ימים ערכתי מצוד קל אחר הגיישות המקומיות אותן מאוד קשה ללכוד בעדשת המצלמה הלא מתוחכמת שלי.


הגיישות לרוב מסתובבות ברובע גיון, הן יוצאות למסיבות החל מהשעה חמש בערב. הן הולכות מהר מאוד, אני לא בטוחה אם כדי להספיק את הלו"ז הצפוף שלהן, או כדי להתחמק מתיירים שמנסים לצלם אותן.

הן מלאות חן, מסתובבות זקופות ראש, לבושות בקפידה ועם שיער נהדר. הן אלגנטיות! אותן אי אפשר לתפוס מצחקקות בחבורות כשהן עושות פרצופים מצחיקים למצלמת הנייד שלהן וחושפות את ענבלן לכל מאן דבעי. לגבי מה שהן בוחרות לעשות למחייתן, באותם בתי תה מפוקפקים? אני מעדיפה להתעלם.