The roaring 20's

זהו זה, היום אני בת 29. נכנסת רשמית באומץ אל תוך שנתי ה- 30.


אבדו: 10 שנים מהחיים שלי, המוצא הישר מתבקש להחזירם לבעליהם ולהסביר איך הם נעלמו פתאום?

ההסבר הוא די פשוט אם חושבים על זה... 6 שנים מהחיים שלי בזבזתי על "אבודים", זה לא הוביל לשום מקום. שנתיים נעלמו כלא היו בצבא, אני לא זוכרת כלום מאז ואם מישהו יספר לי שהייתי עריקה, אני אבחר להאמין. ולפני גיל שנתיים אני בכלל לא זוכרת. אז אולי לפי ספירת הנוצרים אני בת 29, אבל טכנית אני פשוט בת 19, שזה הרבה פחות מאיים ואומר ששנות העשרים הסוערות עוד לפני. נכון, את השנים של הצבא והילדות המוקדמת אפשר למחוק להרבה אנשים, וזה מוחק לי את היתרון היחסי, אבל היי, אני כמעט בת 30, אני נאחזת בכל דבר.

That’s it, I'm 29 today, entering bravely into my 30'th year.

Lost: 10 years of my life. If you find them, please return to their owner with the explanation of how did they suddenly disappear?

The explanation could be quite simple if you think about it… 6 years of my life I wasted on "Lost". That certainly didn't lead anywhere. Two years went bye in the army, I have no memory of them and if someone is to tell me I defected, I will believe. And I don't remember anything before I was 2 years old. So I might be 29 by anno domini (A.D), but technically I'm just 19, and that is much less frightening, and means the roaring 20's are yet to come. True, the army and early childhood years a lot of people can erase and that abolish my comparative advantage but hi, I'm almost 30, I'll hang on to anything.

חולצה וחצאית: H&M

ג'קט: Zara (מיום הולדת 25)

גרביונים: Topshop

נעלים: חנות נעלים בשנקין לפני שנה (לא זוכרת את שמה, בלוגרית רעה).

קשת: תחנת קיוטו, יפן

Shirt and skirt: H&M

Jacket: Zara (my 25'th birthday)

Stockings: Topshop

Shoes: have the ability only to remember chains… bad blogger…

Hair bow: Kyoto station, Japan



כופל לגראנז' Lagrunge Multiplier

היום גיליתי שיש פונקציה בבלוגר שמציגה ניתוחים סטטיסטים של הבלוג! לא יאומן, אני מרגישה כמו בפעם ההיא שהצלחתי לנטרל וירוס של המחשב לבד, בטח ככה ארגיש כשאלמד להפעיל מכונת כביסה, כולי התפעלות ותדהמה מעצמי!
מצאתי שכנראה לא רק המשפחה הקרובה שלי וקומץ חברים עליהם אני נאלצת לאיים קוראים את הבלוג! מסתבר שיש לי קוראים מרחבי העולם! טוב, יש כאן הטייה מסויימת, כי בטח הכניסות מיפן היו פשוט הכניסות שלי, ובטח הכניסות מדרום אמריקה הן של חברה נוספת עליה אני מאיימת, ובכל זאת, אני לא מכירה אף אחד מרוסיה! או מקנדה! אז כל הכבוד, תמשיכו כך, אתם מחדירים בי מוטיבציה להמשיך ולבבלג.

הפוסט הנוכחי עוסק בטרנד האהוב עלי, משבצות. מקורו של הטרנד בסיאטל 1992. דמיינו לעצמכם לילות חסרי שינה במרתפים בסיאטל, מקשיבים ללהקות הבי מטאל אנונימיות. אה, הגראנז'... אותה תקופה בה יכולת ללכת לבית הספר בתחתונים אמריקאים, חולצה גזורה ודר' מרטינס, אותה תקופה בה קלייר דיינס היתה אלילה, אותה תקופה בה מתבגרים שטופי הורמונים לא הוציאו את זעמם על הפייסבוק, אלא הקשיבו לנירוונה בחושך. אלה היו הימים.

Today I first found out that there is a function in Blogger that presents statistical analysis of my Blog! Unbelievable, I feel like that time when I managed to neutralize a computer virus, I bet that's how I'll feel when I finally learn to operate a washing machine! I'm all astonished!

It turns out that not only my close family and a bunch of friends read the blog! There are readers all over the world! Well, perhaps it is slightly misleading, 'cause I bet the entries from Japan was from when I visited there, and I have a friend on a trip to South America, but I don’t know anyone from Russia! Or Canada! So guys, way to go, keep it up, you are motivating me to keep blogging.

 

This post deals with my favorite trend, plaids. The trend originates in Seattle, 1992. Imagine yourself sleepless nights in dark basements in Seattle, listening to anonymous heavy metal bands. Oh Grunge… those days when you could walk to school in your brother's shorts, a cut T shirt and a pair of Dr. Martens, those days when Clair Danes was a goddess, those days when hormonal teens didn't take their rage out on Facebook, instead they listened to Nirvana in the dark. Those were the days.

שמלה (או טוניקה): Uniqlo

נעלים וגרבים: יפן

שרשרת: הארון של אמא – תקופת הגראנז'.

Dress (or tunic): Uniqlo

Shoes and socks: Japan

Necklace: Mom's closet – the era of the Grunge.

עוגת חתונה - ספיישל יפן

בלב טוקיו שוכן פארק קסום בשם פארק יויוגי, והשמועות גורסות שבנות טוקיו האופנתיות נוהגות בימי ראשון לחצות את רובע האראג'וקו ולנפוש בפארק. כך יצא שביום האחרון לטיול, הלכתי בליווי חברתי ה/2 (החברה ה/1 כבר טסה בחזרה) חמושות במצלמה לצוד כמה מקומיות. את המקומיות לא ממש מצאנו, אבל נשבינו בקסמו של הפארק, המלא בעצים עבי גזע וצפופי עלים דרכן חודרות רק מעט קרני שמש ויוצרות מראה מרהיב.
בשיטוטינו בפארק לא יכולנו שלא לשים לב לשיירה של בחורות בלבוש ערב צועדות להן על החצץ ובחול ותהיתי ביני לבין ה/2 אם ההגדרה של היפנים לכיף בסופ"ש זה לנקוע את הרגל, לא כל כך מופרך, כי היפנים וההגדרות שלהם להנאה די מוזרים.



ה/2 דרשה לעקוב אחריהן ומזל שכך כי מצאנו אוצר. מסתבר שהיפנים האמידים נוהגים לערוך טקסי חתונה במקדש שממוקם בתוך הפארק. הצלחנו לחזות בשיירה של חתונות שנערכו בזו אחר זו. בכולן הזוג לבש בגדים מסורתיים, כמו גם חלק מהמוזמנים. מי שלא טרח להיכנס לקימונו השקיע בטוקסידו (לגברים) ושמלות משי (לנשים). רוב הנשים היו אופנתיות להפליא. כל התסרוקות היו ללא רבב, והפרווה היוותה מוטיב חוזר באותו אחר צהרים. מאחר והקימונו הוא עסק מסובך, אחרי שהכלה והחתן הצטלמו ברחבי המקדש בשלל תנוחות נוקשות ורשמיות כפי שדרשו מהם הצלמים (לא כמו בחתונות בארץ, שעונים על חציר, משתעשעים על פסי רכבת...), הכלות סרו הצידה לתחזוקת הקימונו והאיפור.

מוזר היה שלא הפריעו לזוג ומשפחותיהם עשרות התיירים לבושי הג'ינס ונעולי האולסטאר שהסתובבו סביבם וחשו עצמם אנטרופולוגים במסע צייד... ה/2 הפצירה בי לא לצלם, ואני שמחה שלא שמעתי בקולה.