זהו, נגמר הסימסטר. הייתם מצפים שאשתפך על החופש הקורא לי מכל הדרכים, על הרצון לרוץ ברחובות בקול רינה, על החשק העז לנוע באמצעות גלגלונים (בהנחה שאני מסוגלת...). ואילו אני, רואת שחורות שכמותי, מסתכלת קדימה ורואה רק את תקופת המבחנים המתקדמת לעברי, את מועדי ההגשה של העבודות שאני צריכה להתחיל לעבוד עליהן, רואה רק סורגים וימים ארוכים מול המחשב. רגע אחרון לפני שאני נכנעת קופצת קפיצת ראש לתוך הלימודים, ענדתי פפיון כמתבקש, והחלטתי לנצל את מזג האוויר ההפכפך שלנו וללבוש מיקס של דק ועבה, בהיר וכהה, ובאמת להשתמש במטעמי הארון שלי עד תום.
That’s it, the semester has ended. One might expect me to gush over the freedom that’s calling me, over the wish to run singing in the streets, about the will to move around in flip-flops (assuming I can). As I, pessimistic that I am, look forward and all I can see is the exams heading towards me, deadlines piling up, bars, and long days in front the computer. One last moment before surrendering to this stressful times, I wore a bow tie as necessary, and decided to use the inconstant weather and wear a mixture of thick and thin, light and dark, and to really use the delicates my closet has to offer.
חולצה: בננה רפבליק, 2001, האם מותר לי כבר לקרוא לה וינטאג'?וסט ומכנסיים: H&M
פפיון: Diva (סיכה לשיער).
מגפיים: Zara
Blouse: Banana republic, 2001, can I start calling it vintage?
Vest and pants: H&M
Bow tie: Diva (hair clip)
Boots: Zara
תודה לאחותי על התמונות והסט המדהים, Thanks sis for the pictures and the amazing set.
טוב, הפעם אני חייבת לציין שמראה המלצרית לא חביב עלי במיוחד. הלוקיישן של הצילום, עם זאת, ממש מקסים.
השבמחק