מה מתחרז עם גיישה? השאלה הזו העיקה עלי בשבוע האחרון כשניסיתי למצוא משהו שנון לכתוב על יפן, ובכל זאת לא מצאתי חרוזים מתאימים (רעיונות יתקבלו בברכה במערכת).
חמקמקה היא ההשראה, ויצא כי היא הגיעה ממקום אחר לגמרי.
לאחרונה הצצתי באלבום מטיול כיתתי של האחיין בן העשרה שלי (אשר שמו שמור במערכת) בפייסבוק.
יש דברים שהשתיקה יפה להם, ובימינו, כשהמצלמה כל כך נגישה, וכשבהינף כפתור ניתן לחלוק מהרגעים הפרטיים עם כל העולם, השתיקה איננה, והכיעור גלוי.
אני רוצה לחשוב שאני הייתי אחרת, טיינג'רית עמוקה, מעמיקה, שמבינה את משמעות החיים ומדברת על סארטר בארוחת הערב. כנראה מאוד שלא הייתי כזו ושאם היו מפקידים בידי אי אז בשנת 1997 מצלמה דיגיטלית, תוך 3 שעות מהטיול השנתי הייתי גם אני חולקת תמונות של פצעי הבגרות שלי והענבל שלי ושל חברי הלא מסורקים ובעלי שיער הפנים הלא מפותח עם שלל זרים שאין לי שום עניין בקיומם.
המזל שלי הוא שפעם, בתקופת הדינואורים של נעורי, פילם היה פילם, מצרך יקר, ולקח הרבה זמן לפתח תמונות. רק לעשירים היה סורק (בעבודה של ההורים), ומי בכלל שמע על מארק צוקרברג? כך בני דורי (וזה גרוע יותר אצל הדורות שקדמו להם) יכולים לשגות באשליות שהיו טובים יותר, שפעם היו ערכים, שהנוער היה אקטיביסט ולא כילה את ימיו בשטויות, ושקרטיב עלה שקל. לך תמצא את הפילם שיוכיח אחרת.
אני ידועת שבעצם העובדה שאני כותבת את הבלוג וחולקת כל ניצן של הגיג שעולה במוחי, אני מעצימה את מה שאני מטיפה נגדו... אם מותר לי להעיד לטובת עצמי, לפחות כמות העריכה שאני משקיעה בבלוג עצומה, התמונות נבחרות בקפידה והמילים עוד יותר.
ובאותו הקשר (עד כמה רופף שלא יהיה), בפוסט הנוכחי לא תראו תמונות שלי, אלא תמונות מהימים הראשונים שלי בקיוטו.
באותם ימים ערכתי מצוד קל אחר הגיישות המקומיות אותן מאוד קשה ללכוד בעדשת המצלמה הלא מתוחכמת שלי.
הגיישות לרוב מסתובבות ברובע גיון, הן יוצאות למסיבות החל מהשעה חמש בערב. הן הולכות מהר מאוד, אני לא בטוחה אם כדי להספיק את הלו"ז הצפוף שלהן, או כדי להתחמק מתיירים שמנסים לצלם אותן.
הן מלאות חן, מסתובבות זקופות ראש, לבושות בקפידה ועם שיער נהדר. הן אלגנטיות! אותן אי אפשר לתפוס מצחקקות בחבורות כשהן עושות פרצופים מצחיקים למצלמת הנייד שלהן וחושפות את ענבלן לכל מאן דבעי. לגבי מה שהן בוחרות לעשות למחייתן, באותם בתי תה מפוקפקים? אני מעדיפה להתעלם.
