יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

כופל לגראנז' Lagrunge Multiplier


היום גיליתי שיש פונקציה בבלוגר שמציגה ניתוחים סטטיסטים של הבלוג! לא יאומן, אני מרגישה כמו בפעם ההיא שהצלחתי לנטרל וירוס של המחשב לבד, בטח ככה ארגיש כשאלמד להפעיל מכונת כביסה, כולי התפעלות ותדהמה מעצמי!
מצאתי שכנראה לא רק המשפחה הקרובה שלי וקומץ חברים עליהם אני נאלצת לאיים קוראים את הבלוג! מסתבר שיש לי קוראים מרחבי העולם! טוב, יש כאן הטייה מסויימת, כי בטח הכניסות מיפן היו פשוט הכניסות שלי, ובטח הכניסות מדרום אמריקה הן של חברה נוספת עליה אני מאיימת, ובכל זאת, אני לא מכירה אף אחד מרוסיה! או מקנדה! אז כל הכבוד, תמשיכו כך, אתם מחדירים בי מוטיבציה להמשיך ולבבלג.

הפוסט הנוכחי עוסק בטרנד האהוב עלי, משבצות. מקורו של הטרנד בסיאטל 1992. דמיינו לעצמכם לילות חסרי שינה במרתפים בסיאטל, מקשיבים ללהקות הבי מטאל אנונימיות. אה, הגראנז'... אותה תקופה בה יכולת ללכת לבית הספר בתחתונים אמריקאים, חולצה גזורה ודר' מרטינס, אותה תקופה בה קלייר דיינס היתה אלילה, אותה תקופה בה מתבגרים שטופי הורמונים לא הוציאו את זעמם על הפייסבוק, אלא הקשיבו לנירוונה בחושך. אלה היו הימים.


Today I first found out that there is a function in Blogger that presents statistical analysis of my Blog! Unbelievable, I feel like that time when I managed to neutralize a computer virus, I bet that's how I'll feel when I finally learn to operate a washing machine! I'm all astonished!
It turns out that not only my close family and a bunch of friends read the blog! There are readers all over the world! Well, perhaps it is slightly misleading, 'cause I bet the entries from Japan was from when I visited there, and I have a friend on a trip to South America, but I don’t know anyone from Russia! Or Canada! So guys, way to go, keep it up, you are motivating me to keep blogging.
 
This post deals with my favorite trend, plaids. The trend originates in Seattle, 1992. Imagine yourself sleepless nights in dark basements in Seattle, listening to anonymous heavy metal bands. Oh Grunge… those days when you could walk to school in your brother's shorts, a cut T shirt and a pair of Dr. Martens, those days when Clair Danes was a goddess, those days when hormonal teens didn't take their rage out on Facebook, instead they listened to Nirvana in the dark. Those were the days.

שמלה (או טוניקה): Uniqlo

נעלים וגרבים: יפן

שרשרת: הארון של אמא – תקופת הגראנז'.

Dress (or tunic): Uniqlo

Shoes and socks: Japan

Necklace: Mom's closet – the era of the Grunge.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

עוגת חתונה - ספיישל יפן


בלב טוקיו שוכן פארק קסום בשם פארק יויוגי, והשמועות גורסות שבנות טוקיו האופנתיות נוהגות בימי ראשון לחצות את רובע האראג'וקו ולנפוש בפארק. כך יצא שביום האחרון לטיול, הלכתי בליווי חברתי ה/2 (החברה ה/1 כבר טסה בחזרה) חמושות במצלמה לצוד כמה מקומיות. את המקומיות לא ממש מצאנו, אבל נשבינו בקסמו של הפארק, המלא בעצים עבי גזע וצפופי עלים דרכן חודרות רק מעט קרני שמש ויוצרות מראה מרהיב.
בשיטוטינו בפארק לא יכולנו שלא לשים לב לשיירה של בחורות בלבוש ערב צועדות להן על החצץ ובחול ותהיתי ביני לבין ה/2 אם ההגדרה של היפנים לכיף בסופ"ש זה לנקוע את הרגל, לא כל כך מופרך, כי היפנים וההגדרות שלהם להנאה די מוזרים.



ה/2 דרשה לעקוב אחריהן ומזל שכך כי מצאנו אוצר. מסתבר שהיפנים האמידים נוהגים לערוך טקסי חתונה במקדש שממוקם בתוך הפארק. הצלחנו לחזות בשיירה של חתונות שנערכו בזו אחר זו. בכולן הזוג לבש בגדים מסורתיים, כמו גם חלק מהמוזמנים. מי שלא טרח להיכנס לקימונו השקיע בטוקסידו (לגברים) ושמלות משי (לנשים). רוב הנשים היו אופנתיות להפליא. כל התסרוקות היו ללא רבב, והפרווה היוותה מוטיב חוזר באותו אחר צהרים. מאחר והקימונו הוא עסק מסובך, אחרי שהכלה והחתן הצטלמו ברחבי המקדש בשלל תנוחות נוקשות ורשמיות כפי שדרשו מהם הצלמים (לא כמו בחתונות בארץ, שעונים על חציר, משתעשעים על פסי רכבת...), הכלות סרו הצידה לתחזוקת הקימונו והאיפור.

מוזר היה שלא הפריעו לזוג ומשפחותיהם עשרות התיירים לבושי הג'ינס ונעולי האולסטאר שהסתובבו סביבם וחשו עצמם אנטרופולוגים במסע צייד... ה/2 הפצירה בי לא לצלם, ואני שמחה שלא שמעתי בקולה.






יום שישי, 29 באוקטובר 2010

הדברים שנותנים לך השראה



מה מתחרז עם גיישה? השאלה הזו העיקה עלי בשבוע האחרון כשניסיתי למצוא משהו שנון לכתוב על יפן, ובכל זאת לא מצאתי חרוזים מתאימים (רעיונות יתקבלו בברכה במערכת).



חמקמקה היא ההשראה, ויצא כי היא הגיעה ממקום אחר לגמרי.


לאחרונה הצצתי באלבום מטיול כיתתי של האחיין בן העשרה שלי (אשר שמו שמור במערכת) בפייסבוק.


יש דברים שהשתיקה יפה להם, ובימינו, כשהמצלמה כל כך נגישה, וכשבהינף כפתור ניתן לחלוק מהרגעים הפרטיים עם כל העולם, השתיקה איננה, והכיעור גלוי.


אני רוצה לחשוב שאני הייתי אחרת, טיינג'רית עמוקה, מעמיקה, שמבינה את משמעות החיים ומדברת על סארטר בארוחת הערב. כנראה מאוד שלא הייתי כזו ושאם היו מפקידים בידי אי אז בשנת 1997 מצלמה דיגיטלית, תוך 3 שעות מהטיול השנתי הייתי גם אני חולקת תמונות של פצעי הבגרות שלי והענבל שלי ושל חברי הלא מסורקים ובעלי שיער הפנים הלא מפותח עם שלל זרים שאין לי שום עניין בקיומם.


המזל שלי הוא שפעם, בתקופת הדינואורים של נעורי, פילם היה פילם, מצרך יקר, ולקח הרבה זמן לפתח תמונות. רק לעשירים היה סורק (בעבודה של ההורים), ומי בכלל שמע על מארק צוקרברג? כך בני דורי (וזה גרוע יותר אצל הדורות שקדמו להם) יכולים לשגות באשליות שהיו טובים יותר, שפעם היו ערכים, שהנוער היה אקטיביסט ולא כילה את ימיו בשטויות, ושקרטיב עלה שקל. לך תמצא את הפילם שיוכיח אחרת.


אני ידועת שבעצם העובדה שאני כותבת את הבלוג וחולקת כל ניצן של הגיג שעולה במוחי, אני מעצימה את מה שאני מטיפה נגדו... אם מותר לי להעיד לטובת עצמי, לפחות כמות העריכה שאני משקיעה בבלוג עצומה, התמונות נבחרות בקפידה והמילים עוד יותר.


ובאותו הקשר (עד כמה רופף שלא יהיה), בפוסט הנוכחי לא תראו תמונות שלי, אלא תמונות מהימים הראשונים שלי בקיוטו.


באותם ימים ערכתי מצוד קל אחר הגיישות המקומיות אותן מאוד קשה ללכוד בעדשת המצלמה הלא מתוחכמת שלי.


הגיישות לרוב מסתובבות ברובע גיון, הן יוצאות למסיבות החל מהשעה חמש בערב. הן הולכות מהר מאוד, אני לא בטוחה אם כדי להספיק את הלו"ז הצפוף שלהן, או כדי להתחמק מתיירים שמנסים לצלם אותן.

הן מלאות חן, מסתובבות זקופות ראש, לבושות בקפידה ועם שיער נהדר. הן אלגנטיות! אותן אי אפשר לתפוס מצחקקות בחבורות כשהן עושות פרצופים מצחיקים למצלמת הנייד שלהן וחושפות את ענבלן לכל מאן דבעי. לגבי מה שהן בוחרות לעשות למחייתן, באותם בתי תה מפוקפקים? אני מעדיפה להתעלם.




יום שבת, 23 באוקטובר 2010

אגדה יפנית

שבוע וחצי עברו מאז חזרתי מיפן.



יפן. בקצה השני של העולם.


יפן, חופשה רחוקה. שבועיים של נתק מהמחשב, מהלימודים, מהעבודה, מאנשים.


יפן, בה הכל שונה ממה שאני מכירה. האנשים, התרבות, האוכל, הנוף.


יפן, מעיין ליליפוט אגדתית בה יכולתי להרשות לעצמי דברים שלא בשגרה: להסתובב לאור יום בשמש, לאכול קרפים, לטייל בין חיות, מקדשים, גנים.


יפן, בה הרשיתי לעצמי סוף סוף לנוח באמת.

אספתי מקבץ תמונות נוף ואווירה מהדברים שראיתי, הפעם לא על בגדים אלא על מה שנותן להם השראה.


פוסטים נוספים על יפן בקרוב.

תהנו.


יום שני, 30 באוגוסט 2010

אמי'לה!

אתמול שודר טקס האמי בארה"ב ופילס את דרכו של פוסט ביקורת האופנה הראשון שלי.

במקום הראשון -
ג'נוארי ג'ונס ממד מן (או כמו שאני קוראת לה, ינו') הובילה בכמה מהטרנדים החזקים של הערב: שמלה בצבע כחול רויאל, עם המון פרטים עליה, עם סטרפלס, עם שובל והכי חשוב - קצרה מקדימה.
השמלה של ורסצ'ה ולא איכפת לי מה תחשבו עלי, אני אוהבת את דונטלה!!! היא תמיד צעד אחד מאחורי (התחלתי לפנטז על שמלות ארוכות שובל וקצרות מקדימה עם בוא האביב), השמלות שלה תמיד בנויות טוב טוב ומחמיאות לגוף, ותמיד יש את הסיכוי הקלוש למצוא סוג של חיקוי בבוטיק רינה באלנבי.
השיער של ינו' היה פחות מידי עשוי לטעמי, אבל שמלה כזו לא הותירה לה הרבה ברירות, בכל זאת מדובר רק באמי.
התמונה מכאן

במקום השני -
אנה פקווין (דם אמיתי, הגילטי פלז'ר שלי) באותו טרנד של שמלה קצרה מקדימה עם שובל מאחור של אלכסנדר מקווין. זו במקום קשקשים, עוטרה בסוג של תכשיט מצרי ונראתה כמו נפרטיטי מחומצנת. אהבתי, קצת משמנמיך, אבל מה איכפת לה?
התמונה מכאן
במקום השלישי -
קירה סדג'וויק, בשמלה של מוניק לוליה, וזה בגלל שלמרות שהיא בטח נושקת לחמישים (או לפחות נראית ככה), היא נושאת את פניה נטולי הבוטוקס בגאווה, תולה על עצמה תוספות שיער ומובילה בטרנדים: צבע עשיר ועמוק בשמלה מלאת מרקם (ושימו לב לשרוך שנקשר מאחורה).


התמונה מכאן


הטרנדים השנואים:
לא סיימנו עם סגול בחורף 2007?
כוכבות השטיח האדום נטולות הטעם בלילך.

                      אמילי בלאנט התפלה          כריסטינה הנדריקס ממד מן,           אמילי פוהלר סרת החן
                                                                במראה רחוב סומסום                    בשמלה מאשתקד.
                          התמונה מכאן                          התמונה מכאן                         התמונה מכאן

ושתיים מכוכבות העבר האהובות עלי בכל הזמנים הופיעו, וקצת פיצו על היעדרה של בלייק לייבלי. מפאת כבודן של שתי השחקניות שעשו לי את הנעורים, לא אגיב על הסטייל.

                            קלייר דיינס                                                                       קארי ראסל
                          התמונה מכאן                                                                  התמונה מכאן

ועכשיו את האמת. יצאתי ג'ואן ריברס? קת'י גריפין? או ג'וליאנה דיפנדי?